תסבלי בשקט

❄️

תסבלי בשקט.

אחת מהנקודות שהכי נגעו לי בפצעים פנימיים

במסע שלי באמהות,

זו הנקודה של להיות רכה , מכילה, תומכת ורגועה

דווקא ברגעים הכי כאותיים.

להחזיק ולחבק את הקטנה שלי

כשכואב לה ולהיות שם בשבילה באופן מלא,

פגש אותי בפצעים פנימיים עמוקים

שידעתי שקיימים,

אבל זה ממש הפגיש אותי(ועדיין) איתם כל הזמן

וזה קשה.

כי את נזכרת בילדות שלך, 

את מתבוננות לשדים האלה שחיו בתוכך ישר בעיניים.

את נזכרת ברגעים ששמת לעצמך פלסטר על הפה כדי ״לא להפריע״.

העניין הוא שאצלי ״המוזרות״ תמיד הייתה פורצת החוצה, לא משנה כמה הייתי מנסה להשתיק אותה.

הייתה בי נקודה בחיים שאנשים שהיו רגישים מולי, שכאב להם, עיצבנה אותי.

זה היה נותן  לי הרגשה שהם חלשים ומבחינתי הרי אסור להיות חלש, אסור להיות רגיש כי אפשר להפגע, כי צריך להיות תמיד בשליטה.

איך האדם הזה מולי מעז להשבר כשקשה לו? 

אם אני יכולה להמשיך בכל מצב, אז גם הוא אמור.

כשאת אמא, את שם ברגעים של הכאב

והחוסר אונים ובלי החיבוק וההכלה והחזקת הקרקע שלך, אי אפשר.

הייתי פוגשת בשדים האלה בכל פעם שמישהו היה כואב לידי, במיוחד הקרובים שלי.

זה היה מכעיס אותי בטירוף והייתי מרגישה כל כך רע עם עצמי כי דווקא ברגעים האלה שאני צריכה לתמוך ולתת את מלוא האהבה אני כועסת וחסרת סבלנות.

עד שלאט לאט הסכמתי להקשיב לשד הזה שהסביר לי שאני לא ״רעה״ ואטומה וחסרת רגישות.

אלא הוא כיוון אותי להסתכל על הילדה הקטנה בתוכי שעמדה בשקט מאחוריי, בלי לדבר וסיפרה לי על הרגעים שהיא שתקה כדי לא לעצבן או התאפקה בצרכים בסיסיים כדי לרצות או על הרגעים שלימדו אותה לא להגיד את מה שהיא באמת חושבת כי זה ״לא מתאים״.

ופתאום הכל התיישב לי.

הזכוכית התנפצה לי מול הפנים והבנה עמוקה התיישבה במקום הכעס.

והתרגול החדש של לאהוב במקום לכעוס, להכיל במקום לשפוט, לחבק במקום להתרחק, תפס מקום.

כולנו מכירים את הנקודה הזאת של לסבול בשקט,

זה הוחדר לנו לתודעה בכל-כך הרבה רבדים.

נשים שמכרו להן להתלבש בצורה שהיא לא נוחה להן בעלילל אבל העיקר שהן יפות ועומדות בסטנדרטים שהחברה מכתיבה.

גברים שמשתיקים את הרגשות שלהם כדי לא להראות חלשים ולשמור על ה״גבריות״ שלהם.

כמה פעמים מצאתם את עצמכם שותקים כדי לרצות?

כדי להתאים את עצמכם?

כמה פעמים הבחורה ההיא הייתה בנקודה שהיא עשתה דברים שהיא לא באמת רצתה כי כל מה שהיא רצתה בלב שלה באמת, זה קצת אהבה וזו הדרך היחידה שהיא חושבת שהיא תקבל אותה.

אנחנו מצמצמים את עצמנו ואת האור שלנו בכל-כך הרבה מצבים בחיים ואפילו בלי לשים לב.

וכל זה, כי סיפרו לנו שאם לא, 

אז נשאר לבד,

אף אחד לא יאהב אותנו,

אנחנו מוזרים,

זה לא מקובל להיות מי שאנחנו באמת וכו וכו.

העניין הוא, את האור שלנו אי אפשר באמת לצמצם.

בסוף החיים יביאו אותנו לנקודות בהן נשבר, כדי שהאור יוכל לפרוץ החוצה ולעשות את מה שהוא בא לעשות כאן.

עכשיו התודעה הזאת מתפרקת.

אנחנו יותר ויותר מתקרבים למהות שלנו ומפסיקים להתנהל מהמצב ההישרדותי הזה.

אנחנו עושים צעדים ונכנסים לאנרגיית המאסטר שאנחנו

ומפסיקים לפחד להיות מי שאנחנו ב א מ ת .

הנשמה שלנו, הקסם שלנו, האור שלנו דוחפים ופורצים החוצה בכל מחיר.

מזיזים מהדרך את כל מה שמפריע להם בלי להסס.

הדברים האלה מתים בתוכנו 

ומפנים את המקום לנו.

מאפשרים לנו לצבוע את העולם בקסם שלנו.

אנחנו לא הולכים יותר במסלול שמוכתב לנו מבחוץ,

אלא, אנחנו צועדים בדרך של הנשמה שלנו.

אנחנו הופכים רגישים יותר מרגע לרגע, קשובים יותר לקול הפנימי של ההדרכה, הנשמה והיקום.

נשענים על האינטואיציה.

הקולקציות החדשות שאני הולכת להוציא לכם השנה,

יעזרו לנו במסע הזה.

הן יהיו ספוגות באנרגיה שתאפשר לנו לפתוח את הלב ולהרחיב אותו,

למוסס את הפחדים והאשליות,

להיות מי שאנחנו באמת באופן מלא,

להחזיר את הקסם !

אני מתרגשת מהן ומהמסע הזה שאנחנו הולכים לעבור יחד

ולמקום שאליו אנחנו הולכים.

הקסם חוזר למקום הטבעי שלו ו ב ג ד ו ל.

מקווה שאתם מרגישים את המילים ומתרגשים יחד איתי

כי יש לנו דברים מיוחדים בדרך.

🤍❄️⭐️